דף הבית » החלק שלנו

להיות עם אמה

[ 28 בדצמבר 2005 | | אין תגובות ]

את המפגש הראשון שלי עם אמה לעולם לא אשכח. הייתי נרגשת. ציפיתי בכיליון עיניים לקבל חיבוק.עבורי זה היה להרגיש שאלוהים אוהב אותי אבל גם אם לא ניתחתי זאת אז, עדיין הכמיהה לחיבוק הייתה גדולה כמו של ילדה הכמהה לחיבוק מאמא.

זה היה באשראם שלה באמריטפורי בהודו. בכדי להגיע לאשראם היינו(קבוצת תלמידי הילינג ואני ביניהם בלוית מורתנו) צריכים לחצות נהר כי האשראם שוכן כשלצידו האחד נהר ולצידו השני הים הרחב הפרוש לרווחה עם סלעי ענק ודולפינים שבאים לבקר לפרקים. אם כך,כמו בסיפורי אגדות מכושפות עלינו על גבי סירת דייגים פשוטה ושטנו באיטיות לעבר הגדה שמעבר. לפנינו נגלה מחזה ירוק-עד של אלפי מטעי עצי קוקוס כשביניהם מבצבץ בצבעים של ורוד ותכלת – האשראם. האוויר הביא עימו ניחוחות מערפלים ונדמה היה לי שאני פוסעת על גבי אדמה מעולם אחר,עת כף רגלי נגעה בשפה שמעבר לנהר.

שביל מוזר הוביל אותנו פנימה למעבי המטעים עד שהגענו לשער גדול ופתוח אשר מאחוריו עמד ניצב ההיכל הורוד. הפלא והקסם היו מוחשיים. האבנים הורודות שמהם בנוי ההיכל היו כמו אפופות מין זוהר שכזה למרות שהיו אדמתיות ופשוטות מאוד. משפחות הודיות חלפו בחן על פנינו ובירכו אותנו לשלום. ילדים קדמו אותנו בברכה, בצחוק ובחיוך, אנשי קדושה התנועעו סביב לבושי גלימות כתומות המוסיפות ססגוניות לכל המתרחש. לא יכולתי להתאפק ולחכות עד שנעלה לחדרים. ביקשתי מחבריי שישמרו לי על חפציי, עליתי במעלה המדרגות אשר במפתן ההיכל והצצתי פנימה. אמה ישבה על במה, עסוקה בלחבק את קהל מאמיניה וכל האולם מלא עד אפס מקום בגברים, נשים, זקנים וטף, הודיים מקומיים, כאלו אשר באו מן המרחקים וזרים אחרים, נזירים, בעלי משפחות ואנשי העולם הגדול – כולם במרחב המוגבל הזה מחכים בסבלנות לקבל חיבוק מאמה ומן המרחב הבלתי מוגבל של האהבה שהיא נושאת בתוכה. "גם אני רוצה" חשבתי בליבי ולאחר שהתמקמתי בחדרי או יותר נכון זרקתי את חפציי שם רצתי בחופזה אל ההיכל. עמדתי וחיכיתי בתור של "הזרים" עד שהגיע תורי. אמה אספה אותי לחיקה ומילאה אותי בשדיה. אז הרימה אותי, הסתכלה לתוך עיניי חייכה ואספה אותי בשנית לחיקה. אחר הרימה אותי הסתכלה לתוך עיניי צוחקת ובפעם השלישית אספה אותי אליה. לסיום הרימה אותי הביטה בעיניי ואמרה צוחקת:"NOW YOU ARE HAPPY? ." –"עכשיו את שמחה?"… אמה היקרה, איך מיד ידעה היא את נסתרות ליבי…

בצאתי ממנה אפופת אהבה וקסם בכל גופי הפנים הראשונות המוכרות שנתקלתי בהן היו של דורון בן כיתתי ללימודי הילינג אשר עתיד להיות בן זוגי האוהב לחיים. בדרכינו לאמה התקרבנו והנה פניו מאירות לי פנים והוא מזמין אותי לטיול על שפת הים. אינני זוכרת אפילו אם עניתי או שפשוט צעדנו יחד בטבעיות … בהגיענו לקרבת הים משפחה הודית ממאמיניה של אמה ביקשו לצלם אותנו. מובן שהסכמנו בשמחה ותוך שניות ספורות מבלי הכנה מוקדמת מצאנו את עצמנו דורון ואני ישובים על סלע גדול זה לצד זה חבוקים כשתינוקם של הזוג בינינו. התמונה המשפחתית הזו הייתה הדרך של אמה לקרב בינינו ולהצביע על משמעות הקשר בינינו.
כן, אמה יקרה, זו שיודעת את רחשי ליבנו, זו שבדרך קסומה מובילה אותנו לאהבת אמת לאהבה אלוהית בתוכנו זו שחובקת זו שחומלת זו שנותנת ידעה כבר מן הרגע הראשון להוליכני קרוב אל ליבי…
זה היה המפגש הראשון שלי עם אמה והוא סלל את הדרך לנאמנות, דבקות ואמונה שעזרו לי בהמשך גם ברגעים כואבים וקשים.

אחד הרגעים הקשים הזכורים לי מכל ארע כשחייתי בלוס אנג'לס ארה"ב. הייתי בהריון חודש שני והרגשתי רע מאוד. כאילו הדם אוזל לי ואני חלשה ועייפה עד מאוד. זו הייתה תקופה בה בן זוגי עזב את עבודתו והיינו די תלושים ומרוששים כספית. מאוד רציתי להגיע לאמה שהייתה אמורה להיות בסן רמון. כל יום באדיקות גמורה נשאתי תפילה לאמה לעזור לנו להגיע אליה. ביום בו ידעתי שאמה הגיעה לאשראם שלה בסן רמון כבר התייאשתי. הלכתי לישון בויתור. למחרת בבוקר העיר אותי בן זוגי ואמר:"קומי,תתלבשי נוסעים לאמה". התברר שהוא השכים קום עשה מדיטציה ודמותה של אמה נגלתה לפניו ואמרה לו "בואו אליי".
תוך דקות ספורות ארזנו תיק לקחנו 180 $ שהיו כל כספינו נכנסנו לאוטו ונסענו. לא ידענו איך נגיע ומה יהיה. המצב הפיסי שלי היה נורא ומבחינה כספית רק הוצאות הדלק היו חצי מהסכום שהיה ברשותנו.אבל נסענו.
הדרך במפתיע עברה בקלות ובמהירות. לעת ערב הגענו לאמה בשמחה לא מאמינים שאנו כאן איתה ואמה שוב אספה אותנו לחיקה באהבה.אני פניתי אליה ואמרתי "AMMA I HAVE A BABY " –"אמה,יש לי תינוק". היא כתגובה חייכה הביטה לעבר רחמי ואז נפלו פניה. בן זוגי שם לב שהיא הניפה את ידיה לצדדים. אני לא הבחנתי בזאת ולא הבנתי את פשר תגובתה. לאותו לילה מצאנו מוטל קטן ש"במקרה" התפנה בו חדר והפקיד נאות לארח אותנו בו במחיר של בודד במקום של זוג…

למחרת שוב הגענו להול. ישבתי באולם וניסיתי למצוא מנוחה. להיות נינוחה. רגועה. בקיצור כל מה שלא יכולתי להרגיש. השעות חלפו ואני הרגשתי רע ורע יותר ורע מאוד. הגוף שלי קרס. ניסיתי להלחם. ניסיתי להיות חזקה. לא הבנתי מה קורה לי. אבל לא משנה כמה ניסיתי ,הגוף שלי היה חלש.
בהפסקת הצהריים חזרנו לרכב והנה אנו רואים על שמשת החלון פתק ומבחינים כי הפגוש של מכוניתנו פגוע קלות. האדם שפגע בשוגג במכוניתנו השאיר את מספר הטלפון שלו וביקש שניצור עמו קשר. כשנפגשנו איתו הוא כמובן התנצל ונתן לנו: דיסק של נגינת פסנתר מופלאה פרי יצירתו, 60 $ מזומן וצ'ק על סך 180 $ !!!  החסד של אמה…. זו הייתה דרכה להעניק לנו את שהסכמנו לוותר עליו ובו זמנית להראות לנו שהיא יודעת. הלא זה היה הסכום המדויק עמו יצאנו להרפתקה בדרך אליה.

שמחים על החסד שנפל בחלקינו נתקלנו גם בהודי שחיפש אנשים שמעוניינים ללון בביתו חינם אין כסף. כה שמחנו. זה היה נס נוסף. הודינו בליבנו על הניסים. יחד עם זאת הסבל והכאב שלי התחזקו גם כן. המארח שלנו נהג להישאר באולם מן ההתחלה ועד הסוף ואנו היינו אמורים כמובן לחכות עימו. הגוף שלי סבל. לא מצאתי מנוחה והייתי עייפה עד מאוד. כל שרציתי היה להניח את ראשי על הכר ולישון. והנה אני מוצאת את עצמי ב- 2 בלילה עדיין באולם. שוכבת על הרצפה, גופי מעונה ונפשי מעונה.

כשהגענו סוף סוף לבית מארחנו הנדיב נכנסנו לחדר והנה חשכו עיניי. על הרצפה היה מזרון דקיק. וגופי כה כמה לרכות ולמנוחה. מצד אחד הודיתי לאמה ולמארחנו על הכנסת האורחים ומצד שני לא יכולתי לסבול את המצוקה אליה נקלעתי. כך עבר הלילה כמעט ללא שינה…וכל העת אני קוראת לאמה בליבי לעזרה…
למחרת בבוקר בזמן שאמה חיבקה את ילדיה הרבים ניסיתי למצוא את מבטה. אך לשווא. לכל מקום שאליו היא הסתכלה ניסיתי לתפוס את מבטה והיא מיד הסיתה את מבטה לכיוון האחר. ליבי נחמץ. כלום אינך רואה את סבלי?" שאלתי…מחשבותיי התרוצצו ללא מענה…
זה היה יום האחרון שלנו. הכסף כבר כמעט ואזל. כשהלכנו לחדר האוכל קנינו צלחת אחת של אוכל עבור שנינו. בן זוגי ויתר על ארוחתו והציע לי לאכול לשובע להקל על סבלי (לאורך כל שהותנו הוא תמך וליווה אותי בשעות הקשות). בבואנו לשבת ליד אחד השולחנות בחדר האוכל אחת העובדות כשבידה צלחת גדושה של אוכל פנתה אלינו ושאלה: "האם אתם מעוניינים לקבל מנה זו? היא הייתה מיועדת לאישה שהתברר כי היא אלרגית לאחד מן המרכיבים"."קחו.קחו. זה מאמה." היא הוסיפה…
עיניי נמלאו דמעות של עונג עת בן זוגי לקח מידיה את הצלחת הגדושה כול טוב. אמה היקרה,לעולם תדאג לילדיה.

חזרנו להול כשהתחילה התוכנית של הערב. מלאת כאב ישבתי/שכבתי על גבי כריות על הרצפה קוראת לאמה לעזרה שוב מחפשת לשווא את מבטה.
זה היה רגע משבר. עד אז עוד ניסיתי לאסוף כוחות, גערתי בעצמי על החולשה ועל אפיסת הכוחות אבל הנה גם זה הסתיים. כל שיכולתי לחוש היה צער על סבלי. יבבה של כאב עלתה ממעמקי קרבי מפלחת את האוויר. הפעם אמה נשאה את מבטה והביטה בי היישר לתוך עיניי. כל הכאב והצער שהיו חבויים יצאו בבת אחת החוצה. האולם היה גדוש אנשים. כולם ישבו בשקט והמתינו לסוואמי לשאת את דבריו ולהתחיל במדיטציה. אבל את אותו שקט מופתי פילח קולי. קול בכיי. יבבות על גבי יבבות של כאב עמוק ללא נחמה. ניסיתי להשתיק את עצמי, לבכות בשקט או פשוט קצת להירגע ובלבד שלא להפריע לסוואמי. ובלבד שלא ישמעו אותי כולם אבל ככל שניסיתי כך הבכי גבר ובקע החוצה. כואב יותר,חזק יותר וללא מעצורים. אלפי אנשים ישובים בשקט. גם הסוואמי דומם. ורק הבכי קורע הלב,הצער שבקע מרחמי נשמעו.

כך במשך דקות ספורות שנדמו נצח בכיתי. ואמה עם כל ילדיה ישבו עימי…לבושה כבר לא היה מקום. גם לא לאשמה וגם לא לייסורים.רק קבלה עמוקה וחמלה נשימתי נשאה אליי.
כשנרגעתי המשיך הערב כסדרו. אבל אותו רגע של חסד נחקק בליבי לעולמים. כאשר נפרדנו מאמה הודיתי לה על כל הניסים שחוללה בתקופת שהותנו ובעיקר על אותו רגע של חסד וחמלה שלימדה אותי בדרכה להפגין כלפי עצמי.

ימים ספורים לאחר מכן בביתי בלוס אנג'לס גיליתי להפתעתי שלמעשה בחודש הראשון להריוני דבר-מה השתבש כך שלא נשאתי ברחמי אלא שק הריון ריק מכל הפריה. מה שהסביר היטב את התחושות הנוראות של גופי ורחמי אשר רצו לפלוט החוצה את שהיה אמור לצאת ומה שהסביר גם את תגובתה של אמה כאשר הפניתי את תשומת ליבה להיותי הרה. נאלצתי לעבור גרידא אבל זה היה כבר החלק היותר קל של הסיפור.
ואמה, אמה האהובה שידעה לאורך כל הדרך את עומק כאבי ואת פשר סבלי, שהכניעה את עקשנותי, את בושתי ואת בורותי, שעזרה לי ולימדה אותי שוב כמו תמיד לאהוב ולנהוג כלפי עצמי כאם חומלת אשר חובקת ואוהבת את ילדיה באשר הם. לאמה זו ,תודה מעמקי הלב. תודה,תודה,תודה על הכול. כי זה היה הפריון האמיתי…

דורית

הוסף תגובה !

באפשרותך להגיב או לשלוח טראקבק מאתרך. באפשרותך גם להירשם ולקבל עדכונים באמצעות RSS.

תגיות HTML מורשות לשימוש:
<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

הבלוג תומך בצלמיות. באפשרותך להירשם באתר Gravatar.