כל הזכויות שמורות לעומר:

היא מוקד תשומת לב גם מחוץ להודו, היא מקפידה לחבק כל מי שמגיע לראותה, היא זכתה להכרה בינלאומית בזכות פעילותה ההומנטרית ולאחרונה חגגה את יום הולדתה ה- 57 . סיכום של הביקור באשראם של אמה.

הדרך לאשראם

כשנסע העיתונאי הבריטי לואי ת'רו עד להודו כדי לקבל חיבוק, היה נדמה שמדובר הסיפור שסופו ידוע מראש. אמריטננדמאי, הידועה גם כ"אמה" האם המחבקת, היא מוקד משיכה למחפשים רוחניים במערב ובשל מנהגה לחבק עולי רגל הבאים מרחוק רק כדי לראותה, סביר להניח שיהיה מדובר גם במוקד תשומת לב לציניקנים לא מעטים. לואי ת'רו עמד בתור הגדול ולבסוף קיבל את החיבוק המיוחל. חשבנו שאנחנו יודעים מה יהיה בפיו של הציניקן הבריטי, הידוע בתחקיריו על תופעות הזויות כגון חובבי עב"מים ותנועות גזעניות באזורים נידחים בארה"ב. אך מילות הסיכום היו "באמת הרגשתי משהו ואני לא יכול להסביר את זה".

האשראם של האם המחברת ממוקם על רקע נופיהן המרהיבים של תעלות המים שלחופי מדינת קרלה. למקומיים החיים כאן את חייהם השקטים יכלה להיות שיגרה די משעממת אלמלא האשראם הממוקם באמצע הכפר אותו צובאים מדי יום עולי רגל מרחבי הודו לצד מחפשים רוחניים מהמערב. את שיטת המדיטציה שפיתחה אמה אפשר ללמוד שם בחינם. אולם מוקד המשיכה העיקרי הוא ה"דרשן", החיבוקים. ארבעה ימים בשבוע יושבת אמה כעשר שעות ויותר על הבמה ומחבקת אחד אחד את אלו שבאו לראותה. לשבת במשך שעה בקרבת מקום ולראות את זה מקרוב זו חוויה בפני עצמה. חלקם מביאים לה זר פרחים או פרי, חלקם פורצים בבכי ולא רוצים לעזוב. לטענת רבים, חייהם השתנו מרגע שקיבלו "דרשן" שכזה מהאם המחבקת ולא מעט מקרים שמעתי על אנשים שהיו רחוקים מרחק יום מלילה מכל התעניינות רוחנית עד שקיבלו את החיבוק מאמה.

היא לא רק מחבקת. כמו כל גורו בהודו יש לה גם תורה. התורה של אמה שמה דגש על נתינה ושירות לאחר. אבל יותר משהיא מדברת על כך, היא גם עושה. מדגימה את תורתה בפועל. קרן "EMBRACING THE WORLD" מיסודה של אמה שמה לה למטרה פרוייקטים רבים של סיוע לנזקקים כגון הסיוע לקורבנות הצונמי. בקוצ'ין הקימה אמה בית חולים בסטנדרט מערבי ואת האזור הסובב את האשראם היא דואגת לפתח בהקמת בתי ספר ואוניברסיטאות. הפרוייקטים הרבים של אמה הביאו לה הכרה בין לאומית. היא נקראה להופיע כנואמת בפני אסיפת האו"ם ולאחרונה גם הוענק לה תואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת ניו יורק.

הפעילות באשראם מתנהלת על ידי מתנדבים. "ראו את האשראם כשלוחה שלי" אומרת אמה ודי באמרה זו כדי למלא את המתנדבים באנרגיות הדרושות כדי לבצע את העבודה עם חיוך. ב-27 לספטמבר צבאו המונים את הכפר הקטן לכבוד חגיגות יום הולדתה ה-57 של אמה. "אל תראו בזה חגיגה לכבודי" הודיעה אמה. "ראו בזאת חגיגה של רוח הנתינה".

מראה מהמרפסת באשראם

הכפר הקטן הפך למקום הומה אדם. כדי לשכן את כולם, הפך האודיטוריום של האשראם לחדר שינה צפוף ביותר. על פי השמועה, מדובר באומדן של כ-300 אלף בני אדם. בין המבקרים היה נתן לראות גם עונדי צלבים ונשים בכיסוי ראש מוסלמי. אמה היא לא דת. היא לא הינדואיזם. היא מקבלת את כולם. בדרך החוצה מחדרי אני נתקל באדם מבוגר העונד תג אח"ם. "נציג ש ממשלה מאחת המדינות בהודו" אומרים לי. על חוף הים השקט בדרך כלל אפשר למצוא כעת מטיילים רבים בין דוכני גלידה ארעיים. נזיר זקן, חסיד של רמנה מהרישי, מנהל איתי שיחה. הוא הגיע ממדינה אחרת בהודו על מנת לעבור ניתוח שבר וחשב שזה יהיה רעיון טוב לעצור ולקבל את ברכתה של אמה.

כדי לספק את צרכיהם של המוני המבקרים, נרתמו במרץ לעבודה הסטודנטים מהאוניברסיטה למשימות כגון בישול, הגשת אוכל ושטיפת כלים. כדי לצמצם את "טביעת הרגל האקולוגית" הקפידו על מיון ומחזור של האשפה (עיקרון חשוב כאן באשראם). על במה שהוקמה לכבוד האירוע נערכו מופעי ריקוד ושירה, חלקם על ידי סטודנטים מהמחלקה לאומנות.

עבור אמה עצמה היה מדובר בסיגוף רציני: 25 שעות של ישיבה על הבמה וקבלת אלפי המבקרים ל"דרשן" חיבוקים תוך שהיא נותנת לכל אחד את תשומת הלב הראויה לו בחיוך ובפנים קורנות.

יום לאחר מכן עזבתי את האשראם. במהלך שהות של יותר משבוע יצא לי לקבל מאמה כמה וכמה חיבוקים. איך זה היה? תאלצו לגלות בעצמכם…

חוף הים מול האשראם

לרשומות נוספות שנכתבו על ביקור אצל אמה