זה הסיפור שלי על אמה – מאת דגנית
בשנת 1991 נודע לי שיש אצלי התחלה לגידול סרטני ברחם. הייתי אז אמא צעירה בת 23, חייתי בגרמניה והייתי בהליכי פרידה מאבי ילדיי. רבים מחבריי ספרו על "אמאג'י" מהודו שמחבקת ויש לה כוחות ריפויי. השארתי את בני אצל אביהם ונסעתי לפגוש את אותה אמאג'י. הייתי אז ילדת פרחים חולמנית ולא חשבתי לרגע שצריך לקחת כתובת, חשבתי שאגיע להודו ואשאל איפה אמאג'י וכולם ידעו לומר לי. כך הגעתי קודם כל לגואה. בדרך שאלתי הודים שונים איפה נמצאת אמאג'י והם ענו לי ש"אמאג'י" הוא שם תואר לאמא קדושה ויש המון כאלה בהודו. אז שאלתי תיירים וגם הם לא ידעו.
בגרמניה איפה שגרתי כמעט כולם שמעו עליה וכאן אף אחד לא ידע. באותה תקופה טלפונים היו רק בערים ושם לא ממש הסתובבתי וגם לא כל כך חשבתי על הרעיון להרים טלפון לגרמניה. כך התגלגלתי למקומות מדהימים בהודו ולאט לאט שכחתי את מטרתי למצוא את אמאג'י.
יום אחד ישבתי בצ'אי שופ בהאמפי והנה חבר מגרמניה הגיע. הוא סיפר שהרגע הגיע מהאשראם של אמאג'י. מיהרתי לקחת את כתובתה ויצאתי לדרך. הגעתי לקרלה, האשרם היה אז יחסית קטן. מבנה בצורת ח, ועוד צריף קטן לקבלת הקהל. התיידדתי שם עם בחור בשם מרקוס שהיה חולב את הפרות של האשראם והוא סיפר לישאת הפרה האישית של אמאג'י רק הוא מורשה לחלוב ולאף אחד אסור לשתות מהחלב שלה חוץ מאמא, אז עזרתי לו לחלוב את הפרות האחרות. למחרת בבוקר הלכתי לצריף שם חיכו בתור ארוך שגלש אל מחוץ לצריף המון אנשים מעמים שונים.
חלקם נגנו על הרמוניום ושרו בג'אנים.
חיכיתי כמה שעות עד שפתאום היא הגיעה. אישה קטנה עגולה וחייכנית שופעת אור ואהבה. היא ישבה על עור של נמר ואיתה בחורה צעירה שתרגמה לה.
אני הייתי בין האחרונים בתור, אנשים רבים בכו כשראו אותה ואני ששנים לא הזלתי דימעה התחלתי לבכות. הרגשתי כאילו מצאתי סוף סוף את האימא של הנשמה העתיקה שלי, כל חיי עברו לי בשניות בראש ורק רציתי לחבק אותה. משום מה המתורגמנית שלה סימנה לי לרדת על ארבע ולהתקדם לעברה.
אנשים שהיו בעמדת התור שלי לפעמים חיכו יותר מיום ולי היא קראה בדקות הריאשונות. הגעתי אליה נגעתי בכפות רגליה ושקעתי בחיבוק של החיים. היא שאלה ואני סיפרתי על הסרטן. היא נתנה לי מנטרה וחיבוק ולחשה באוזני "מה מה מה מה מה " בערב ישבתי באולם הבג'אנים ושרנו עם אמה.
למחרת מרקוס החולב קרא לי ואמר שאמה ביקשה מימנו לתת לי לחלוב את הפרה האישית שלה ושימסור לי שהיא מרגישה כאילו שהייתי הודית. נשארתי שם עוד כמה ימים ועזרתי בהכנת מקלות קטורת ובמטבח.
כשחזרתי לגרמניה הלכתי להבדק. הרופאה שלי טענה שדבר מוזר קרה והגידול שהובחן אצלי נעלם כאילו כלום לא היה.
זה הסיפור שלי על אמה אמריטאננדה מאי.
לא ידעתי שבארץ מכירים אותה ומאוד שמחתי למצוא את האתר הזה ולראות שכל כך הרבה דברים
מופלאים היא עושה בעולם. כשאגמור את המסע שלי כאן אלך להתנדב אצלה.
היום אני חיה במצפה רמון והסרטן לעולם לא חזר.
הוסף תגובה !