בעקבות התרומה של אמה בסך 15 מיליון דולר לטובת פרויקט "גנגס נקי" של ממשלת הודו, אמה ענתה על שאלות על התרומה, על הפרויקט ולגבי תפיסת עולמה על הנושאים הסביבתיים הקשורים לפרויקט:
(בתמונה: אמה רוחצת בנהר הגנגס  בעיר הארידוואר, 1989).

מדוע התמקדת באיזור נהר הגנגס? 
גוף האדם בנוי ברובו ממים. דבר לא יכול להתקיים ללא מים. במסורת ההודית מציינים את חמשת האלמנטים: אדמה, מים, אש, אויר וחלל. הנהר הוא אחד הסמלים של המסורת ההודית העתיקה.
רק 25% ממה שאנו מכנים גנגס היום הם המים הזכים המקוריים. כך שהשאר הוא ביוב ושפכים של מפעלים. המצב הזה מוכרח לקבל תשומת לב מיידית. מכיוון שאנשים עדיין משתמשים במי הנהר לשתייה, התנאים הלא היגיינים באיזור הם סיבה המרכזית להתפרצות של מחלות כגון כולרה, שילשולים וכו'. חייהם של מיליוני אנשים תלויים בניקיון הנהר.
בשנים האחרונות, המתנדבים שלנו ניקו את נהר הפאמפה שבקראלה. בחודש הקרוב נכריז על פרויקט תשתיות ובניית בתי שירותים לאורך קראלה. אני מגיבה כאשר נוצר הצורך, זו דרכי.
כל עוד מדובר באומה ההודית, החייאה ושיקום של נהר הגנגס היא אחת ממשימות השעה החשובות ביותר.

מעל לכל, בהיותי אדם שנולד וגדל בכפר על חוף הים, ראיתי במו עיני כמה סבל נגרם ממחסור במים ראויים לשתייה.

כיצד זה ישפיע על חיי האנשים?

ההשפעה המיידית תהיה בשיפור המצב הבריאותי. מקור המים של הנהר הוא ההרים, והוא פעם היה נקי וטהור. אנשים עדיין רואים בנהר הגנגס ביטוי לאם האלוהית בעצמה ולכוחות הריפוי שלה. מסיבה זו, מיליוני אנשים הולכים וטובלים בנהר וגם שותים את המים. בגלל הזיהום, זה יכול לגרום למחלות. לכן, אפילו שם, תהיה לכך השפעה חיובית.

כפרים הם חלק חיוני של כל אומה. זהו מקור  הלב והמקום שממנו מגיע כוח החיים שתומך ומקיים את קיומה של המדינה. בכפרים, באנשים שם, טמונה התרבות, הטוהר והתמימות של המדינה. תושבי העיר צריכים לסמוך על תושבי הכפר שיספקו להם ירקות, פירות ומוצרים חקלאיים אחרים. בעוד האנשים בעיר תלויים במדע ובטכנולוגיה כדי להתפרנס, תושבי הכפר תלויים באמא אדמה ובטבע. מכאן, שיש להם בדרך כלל יותר כבוד לטבע מאשר תושבי העיר. עם זאת, לא עזרנו להם לשפר את תנאי החיים שלהם. זה אחד התפקידים החשובים ביותר שלנו. אנחנו צריכים לספק להם מתקנים בסיסיים. אנחנו צריכים גם לסייע בחינוך לשימוש במתקנים באופן התקין. בקרב תושבי הכפרים אפשר למצוא אהבה גדולה לטבע. לדוגמא, גם היום, האנשים שחיים על גדות הגנגס סוגדים לנהר כמו לאם האלוהית, ודווקא לאנשים חפים מפשע אלה, השפכים שיוצרים מפעלים מזהמים גורם לנזק הגדול ביותר.
מכיוון שתשתיות ביוב ובתי שימוש אינם זמינים להם, נאלצים תושבי הכפרים לעשות את צרכיהם בשטחים פתוחים. הם לא עושים זאת מבחירה, אבל בשל חוסר אפשרויות אחרות, זה הפך להרגל. הם אינם מודעים להשפעות השליליות של זה. הם עושים את זה מתוך חוסר אונים. חינוך ראוי בהחלט ליצור שינוי.

איך את מתכננת להתגבר על המחסומים התרבותיים לשימוש בשירותים? על פי הנתונים, עד 40% מהתושבים באזורים הכפריים בוחרים שלא להשתמש בשירותים העומדים לרשותם.

בתקופות קדומות, בכל מדינה, אנשים היו נוהגים לירוק בכל מקום, לעשות את צרכיהם בשטחים הפתוחים וללכת יחפים בטבע. גם אני גדלתי כך ונהגתי באופן דומה עד גיל שבע. ובכל זאת, אני שיניתי את הדרכים שלי ואני בטוחה שגם האנשים האלה יכולים להשתנות. הם רק צריכים חינוך והסברה.