איך בכלל מתחילים לתאר במילים חוויה כמו פגישה עם ה"אמא המחבקת", הגורו-אישה , שהייתה אחת הסיבות שבגללן נסעתי לקרלה. אני לא יודעת אם אפשר ממש להעביר את התחושות שחוויתי בזמן שכרעתי על ברכיי למרגלותיה והיא הצמידה את ראשי לחזה ומלמלה באוזניי מילים שלא הבנתי ומתוך גופה עברו אלי כמו זרמים שגרמו לגופי לרעוד רעידות לא רצוניות, כאילו נפגעתי ממכת חשמל. בכל זאת אנסה להעביר את הסיפור ולתאר את התחושות .
אני הייתי נרגשת. זה זמן רב שאני מתכננת להגיע לאשראם של אמה, כי שמעתי שהמפגש איתה הוא חוויה יוצאת דופן. תכננתי מלכתחילה לשהות במקום זמן רב (יחסית לתקופת הטיול), אולם האילוצים שהביאו אותי לקצר את הטיול גרמו לכך שאאלץ לוותר הפעם על שהייה ארוכה .

למחרת בואנו לאשראם נאמר לנו שאמה תתחיל בקבלת אלפי האנשים הממתינים לחיבוקה החל מהשעה עשר וחצי באולם המקדש (שהוא האולם הקטן יותר המיועד להתכנסויות). את ה"מספרים" לתור החיבוקים, או מה שנקרא כאן ה token  ,מחלקים בשעת ארוחת הבוקר וכדאי להצטייד במספר כזה, אחרת אי אפשר להיפגש עם אמה .
האישה הצרפתייה, בעלת העיניים הכחולות המחייכות, הלבושה בסארי לבן, שנתנה לי את המספר לתור, שאלה אם זו הפעם הראשונה שלי כאן. כשעניתי שכן, היא אמרה שלבאים לראשונה יש עדיפות ולכן אקבל את הפתק עליו היה רשום 1-20, כלומר, בין אחת לעשרים. היא אמרה להגיע בסביבות השעה שתיים עשרה בצהרים, אז תיכנס הקבוצה אליה סופחנו.

באנו אל המקדש כבר בסביבות השעה אחת עשרה והורשינו להיכנס אל החדר שבו ישבה אמה וחיבקה את הבאים אליה. ישבנו במרחק קטן ממנה והתבוננו. היה במראה הזה, של אלפי האנשים העומדים בתור לחיבוק, משהו קסום ומרגש ועד כמה שמישהו ירצה להיות ציני ולהביט מבלי להיות מעורב רגשית, פשוט קשה לעמוד מול המראה הזה ולהישאר אדיש .

כשהגיע זמננו עברנו לעמוד בתור. השעה הייתה כבר קרובה לשתיים עשרה וחצי. התור התקדם במהירות ולפתע מצאתי את עצמי במרחק של שתי נשים מאמה. מישהי אמרה לי לכרוע על ברכיי ודחפה אותי לכיוון אמה. תוך שניות מצאתי את עצמי מחובקת ואמה לוחשת משהו באוזני. אני לא יודעת כמה זמן נמשך החיבוק, לי זה נראה משהו ארוך מאוד. המסתכל מהצד יכול היה לראות את הרעידות שאחזו בי, אפשר היה לחשוב שאולי אני רועדת מבכי המטלטל את גופי. נכון, בכיתי, אבל לא עד כדי רעד. הטלטול הזה בא מהזרם, הכמו-חשמלי, שזרם אלי מחזה של אמה והרעיד את כולי. הרגשתי חוסר שליטה מוחלט וכשניסו להקים אותי כדי לקדם את התור, לא יכולתי לעמוד על רגליי והובלתי אל אחד הכיסאות הסמוכים. ישבתי שם דקות ארוכות ולא יכולתי לשלוט בדמעות. אף אחד מהנוכחים לא היה מופתע מהתגובה. אמנם כל אחד מקבל את החיבוק של אמה בצורה שונה ורבים הם אלה שחשים חיבוק ולא יותר, אבל ישנם גם כאלה המגיבים כמוני. התחושה היא כנראה אישית מאוד .

פנינה מרקו