מיימיני האוקינוס ההודי מתפרש בהדרו, ומשמאלי אגם מרהיב ומפרשיות דייג
בין עצי דקל הנישאים אל על, עומדים דרוכים ומגנים עליי
בבית הוורוד  – שבפתחו מרכבת הסוסים ומזכירים לי שכאן אפשר ומותר להיות ילדה
ואמא – אמה, נמצאת שם לתת לי חיבוק, לאמץ אותי אל חיכה הרך בשתי ידיים עוטפות.
התור מתארך לו כולנו  מחכים, הכל פה מתרחש בזמן אחר ובסבלנות אחרת
מחכים ומחכים וכמעט מגיע תורנו,
אנו נעמדים כסנטימטרים ספורים ממנה ועוקבים אחרי החיבוקים האחרים – שאמה מעניקה:
לכל אחד חיבוק משלו , כל אחד ותשומת לב משלו
המיינד כבר מתחיל לעזוב אותי במנוחה ואני מוצאת את עצמי פעורת פה מחוייכת ומרוגשת, עד כי כל גופי מתחיל לרעוד מהתרגשות.
אני מתחילה להרגיש זרמים של חשמל סטטי בכל גופי ומנסה להיזדקף אבל אני מרגישה כמסוחררת ולא מבינה מדוע…
[ג'אני מעודדת ובודקת אם הכל בסדר – דואגת לי לכל דבר, מזל שהיא קיימת כאן כרגע ]
מגיע תורי  , אמה מולי מושיטה ידיה לעברי
אני מרגישה ממנה  תחושה חזקה  – אני מתמגנטת
היא מצמידה אותי אליה ברכות ופתאום מרחיקה אותי ממנה ואומרת בשפתה:
"היא נראית כמו הודית" – הסוואמי שלידה וכולם צוחקים ומתרגמים לי ואמה מוסיפה:
"היא נראית כמו שהייתי צעירה" ……
אני מציינת בצחוק גדול שאני תמניה וכן גם כן כהה ומכאן איני זוכרת הרבה למעט תחושות זוכרת חזק – שבחיבוק הרגשתי שאני נכנסת לתוך מסדרון של שקט ושלווה,
ובידיים שלי עטפתי  את גבה- ולתוכי  נכנס פנימה ופילח מגע של חלב חם שנכנס אל בין כפות  ידי והתפשט לו כאנרגיה חמימה אל עבר הגב שלי
כן זוכרת את הריח המשכר שלה, ריח שאין כמותו בשום מקום, ריח שנכנס לנחירי ועד היום אני מוצאת עצמי מחפשת אותו בכל דבר בגעגוע עמוק.
כן זוכרת את צליל קולה ודבריה שנאמרו אל אוזניי בלחישה –  משהו לא מובן וגם את המילים:
"בתי היקרה, בתי היקרה, בתי היקרה" שהביאו בי סוף סוף שייכות למשהו.
אני זוכרת את זה שאחרי זה היא נישקה אותי שוב ושוב ונתנה לי זמן לחזור לעצמי
ואז כאילו נעלמתי מגופי לזמן מה – והרגליים רועדות כל הגוף רועד , במן רטט שלעולם לא פקד אותי ולא היה מוכר
ומיד לאחר החל הגוף שלי לבעור – לבעור מאש והחל להתנפח כולו ולכאוב
אמה הורתה לאנשיה להעלות אותי את הבמה שבה ישבו העוזרים שלה –
התיישבתי וניסיתי לחזור לעצמי בהרגשת שחרור גדולה , שחרור ממועקה שלא ידעתי שהיא קיימת בי  – אני נושמת יותר טוב
אבל עדיין לא ממש נמצאת בגופי, לא מבינה מה קורה לי
העיניים שלי רואות יותר ברור ועם זאת הכל  כמו מתאדה ואני כאילו נמצאת בזמן אחר ובמציאות כאחד
מחזיקה חזק חזק משהו ביד – פתאום שמתי לב שיש לי ביד מתנה – שנקראת פרסד – מתנה מאמה, שקיק של אפר עם הריח שלה – ובתוכו מגולגלת סוכריה.
ישבתי על הריצפה כמה שעות  דומעת בהתרגשות ומתבוננת בה מחבקת את הילדים שלה ואני אחת מהילדים של אמה  – הרגשת השייכות הזאת המשכרת כל חושים של להיות שווה ונאהבת
עם תשומת הלב האימהית שעד היום מתפשטת בי, מחלחלת ומותירה אותי מתגעגעת אל החיבוק של אמה – האם של העולם
עבורי אמה היא אם ואשה בכל רמח אברייה ונשמתה העניקה לי את החיבוק שפתח בי את הפילטרים ואת כל המקומות הסגורים עמוק עמוק –  חבויים, מאוגדים – וחיכו כבר
להשתחרר ולשחרר אותי – לשחרר אותי מהמקום הכואב של ילדה עזובה ודחויה.
ומאז שנפתחו לי השערים הסגורים – של ילדותי הנשכחת,
הגעתי לארץ ואני נפגשת עם אנשים מהעבר הרחוק שלי עם המראות של ילדותי – אני בוחנת את מי שאני היום ומבינה שהבסיס והשורש של מי שהפכתי להיות – התחיל באותם הימים – ימי ילדותי
גם החיים היום עם משמעות אחרת – חיפוש האושר – בפשטות של מה שקיים
לאהוב את התוכן הפנימי שלי – לשיר, לרקוד, לשמוח, עם הטבע בשדה חרציות צבעוני מריח, ככה ילדה פרועה שלא איכפת לה מה חושבים עליה, או איך היא נראית – משוחררת מדעות קדומות
משמיעה לעצמה שיר ולכל מי שרוצה לשמוע
פתוחה ושייכת רק לאלוהים שעוטף אותי בבריאה שלו
ואת ידיי פורשת  אל על ומודה לו – תודה אלוהים
שהפגשת אותי עם אמה מורת חיי,
תודה שאתה קיים בי ובעולם

תמי