לאמה נחשפתי שנה לפני שפגשתי אותה. איכשהו מבלי שארגיש או אבין היא לימדה אותי שיעור חשוב, אילצה אותי לעשות את הצעד הראשון לקראת קילוף שכבת ההגנה הראשונה שעוטפת אותי. בשיעור זה הפכתי לכה פגיעה, נחשפתי מבלי להתכוון לכך במודע.

בחור שהכרתי סיפר לי על אמה. תחילה פשוט שמעתי, אח"כ התחלתי להקשיב ולהתעניין בו ובה (בעיקר בו). התאהבתי והתאכזבתי ובכל זאת נשארתי בסביבה. מה גרם לי להישאר במקום שהרגשתי בו לא טוב וכואבת? לא יודעת. או אולי כן… אולי רציתי להרגיש קרובה אליו, ואמה היתה שם בשביל שדרכה ארגיש קרובה יותר, או שמא הוא שם על מנת שדרכו אתקרב לאמה. מעדיפה את האופציה השניה, אבל חושבת שהראשונה כנה יותר.

בעודי מתכננת את מסלולי בהודו, מצאתי עצמי מתכננת הכל כך שאוכל להגיע גם לאמריטפורי. מבחינתי מה שהיה בטוח לגבי המסלול זה שלאמריטפורי אגיע. ואכן, הגעתי.
כבר בדרכי מקולם לאמריטפורי חשתי איך ליבי מתמלא חמלה וכאב, איך גופי כולו מתרגש לקראת המפגש. הייתי מותשת מהמתח שאחז בי, התיק הפך לכבד וההמתנה לתחבורה לאינסופית.
כשהגעתי לאשרם ופניתי להירשם שמעתי ברקע באהג'נים. הצצתי שמאלה מעבר לגלריה, שם ראיתי את אמה יושבת במרכז הבמה ומאות אנשים סביבה. חלקם מחכים לחיבוק, חלקם מתאוששים מחיבוק, חלקם יושבים בקהל ומביטים לעבר הבמה בערגה, חלקם דואגים לסדר במקדש וחלקם דואגים לאמה מנסים להקל עבודתה, מעסים את כתפיה מוסרים את הפראסד ומקריאים בקשות. אמה נראתה כשמש וכולנו השתזפנו לזוהרה.
אז בלי הודעה מוקדמת ליבי השתלט עלי, הרגשתי איך גרוני נחנק ואיך הדמעות מציפות ושוטפות את כולי. קפאתי על מקומי ופשוט בכיתי כמו ילדה קטנה שאיבדה את הבובה האהובה עליה, אותה בובה שלא עזבה לרגע, גם כשהלכה לישון. לא זוכרת את הפעם האחרונה שכך בכיתי לפני איש מלבדי. חשתי איך שכבת ההגנה שטיפחתי מיום היוולדי נסדקת אט אט וזה כאב, זה כאב ועדיין. רציתי לרוץ לזרועותיה וללחוש "הגעתי", אך לא הייתי בטוחה שאני מוכנה לקבל את הדרשן הראשון שלי. לא הבנתי מה קורה לי, למה אני מתרגשת כל כך, למה אני לא מצליחה לשלוט על עצמי או לפחות להזיז עצמי. האמת היא שפחדתי, פחדתי לאבד שליטה, פחדתי להתמסר ולהשתחרר. התמודדתי מול השדים של עצמי.
אחרי זמן מה הגעתי לתור לדרשן, שם חיכיתי מספיק זמן כדי להירגע, מספיק זמן כדי לחזור ולנבור בשאלה, למה אני כאן? מה השיעור שלי? המחשבות השתוללו. מה אמה רוצה ללמד אותי? למה הייתי צריכה לסבול בדרכי לאמה? והנה כמעט תורי, במרחק מספר אנשים מאמה, ליבי מתחיל לפעום בחוזקה כאילו נאבק להשתחרר מחזי. המחשבות שהיו אינם עוד ונהיה לי חם, חם כל כך מרוב האנרגיה העצומה וההתרגשות שאחזה בי. אז אני בוכה, בוכה מכל הלב, הגוף והנשמה, מובלת לאמה, מקבלת חיבוק, ליבי משתתק וממשיכה לבכות, נתלשת מזרועות אמה, מתישבת בצד וממשיכה לבכות. חושבת לעצמי החיבוק היה קצר מידי, רוצה עוד קצת להניח ראשי על חזה ולהירגע, לתת לדמעות להיספג בסארי הלבן ולנשום את ריחה המשכר.

דמותה וחזונה של אמה מלווים את מחשבותי, רגשותי ומעשי בכל מקום ובכל עת, ומתפללת תמיד שחזונה יהפוך למנת חלקה של כלל האנושות. שנאהב את רענו כמונו וללא תנאי.

אף בעת כתיבת שורות אלו ליבי גואה וההתרגשות מציפה את כולי.

Om Namah Shivaya
אסתי