אונאם הוא מועד אשר הופך כל מבוגר לילד קטן; הוא מעיר את הילד בכל אדם. זהו מועד בו כולם מצטרפים למשחקים וחגיגות האונאם ושוכחים את כל היתר.

ה-21 באוגוסט, אמריטפורי

חלקים מתוך נאומה של אָמַה לרגל חג האונאם.

אונאם הוא מועד אשר הופך כל מבוגר לילד קטן; הוא מעיר את הילד בכל אדם. זהו מועד בו כולם מצטרפים למשחקים וחגיגות האונאם ושוכחים את כל היתר. זהו זמן בו אנו זוכרים שהעולם הזה הינו לִילָא (Lila) של אלוהים. זה מועד אשר מעביר את המסר שאמורים לחגוג את החיים—שזה הזמן לצחוק ולשמוח. זה זמן שבו השמחה וההתלהבות שממלאים את ליבנו יוצרים התלהבות גם בכל הטבע. זהו זמן בו אנו מבטאים אהבה וידידות בגלוי לכולם. גישה זו היא הדבר המיוחד ביותר באונאם. דמיינו חיים בהם אתם מסוגלים לחוות ולשמר מיינד אשר מלא בטוּב שכזה! אם אנו יכולים להשיג מיינד כזה, העולם הזה יהפוך לגן עדן. חיינו יהפכו לחגיגה אינסופית.

המסר האמיתי של האונאם הוא ההבנה שמהותו של היקום הינה אחת ושעלינו לבצע מעשים בעולם כשאנו מושרשים עמוק בעיקרון זה. אז, שלום, אושר ושגשוג יבואו אלינו בטבעיות. זה המסר שהסיפור של מָהַבָּאלִי מלמד אותנו. כאשר אנו מבינים שהכוח השולט בכל היבטי היקום הינו אחד, לא ישאר מקום לאגו. כל שישאר בתוכנו יהיה הוקרת תודה עמוקה ביותר. אז, כל שנעשה יהיה לכרוע בענווה ולקבל את הכל כפְּרָסאד (מנחה מקודשת) מאלוהים. זה מה שמהבאלי עשה.

גם לאחר שנה וחצי של מכות לאנושות, וירוס הקורונה נשאר סיוט נוראי. כל שאנו יכולים לעשות זה למצוא שמחה, אפילו בתוך הצער. עלינו ליצור את האושר הזה. אָמַה אינה רואה דרך אחרת. גם כאשר כל הדלתות סגורות, עלינו למצוא דרך להימלט. בדיוק כפי שאדם המוקף אש מכל ארבעת הכיוונים ימצא איכשהו דרך להימלט, עלינו גם בהתמדה וללא מורא למצוא דרך להימלט. אָמַה ראתה הרבה מילדיה אשר קרסו אפילו מאכזבות טריוויאליות. מצד שני, אָמַה ראתה ילדים רבים אשר התמודדו עם עול כבד עם חיוך על הפנים, תוך כדי שהם משמחים אחרים. אָמַה ראתה ושמעה על חייהם מהמכתבים והאימיילים שהם שלחו לאָמַה בתקופה זו. 

אונאם הוא הזדמנות עבורנו לשמוח ולשמח אחרים. לא רק באונאם, כל חיינו צריכים להיות כך.

בימים ההם, משקי הבית היו חולקים את הדברים הטובים ביניהם. אם עץ מנגו בחצר ביתה של אָמַה הניב פירות, היינו חולקים אותם עם ששת הבתים השכנים. השכנים היו נוהגים באותה צורה כשעץ המנגו שלהם נתן פירות. אם עץ בננה בחצר הניב פרי, הם היו חולקים אותם עם אחרים קודם. רק מה שנשאר היה נלקח על ידי המשפחה. כאשר עשינו פּוֹנְגָל, היינו חולקים את זה; אחרים היו חולקים את שלהם איתנו גם. לחלוק את כל הדברים הטובים היה הדבר המקובל. אם היינו מבקרים בביתם של קרובי משפחה, הם היו נותנים לנו מעט כסף כשעזבנו. הכסף היה מיועד למסע. אם היינו נשארים שם מספר ימים, הם היו נותנים לנו בגד חדש או משהו לקחת איתנו הביתה. הם החשיבו את זה חלק מהדהרמה שלהם להתייחס אלינו כאל הילדים שלהם ולפרנס אותנו. הם לא החשיבו את זה כעול. במהלך האונאם, זה נהוג להעניק משהו לאנשים שעוזרים לנו, כמו עוזרות וגננים.  

יש פתגם ישן במאיאלם שאומר, קָנַאם וִיטוּם אוֹנָאם אוּנָאם  kanam viṭṭum Onam unnam, אשר אומר שאדם חייב לחגוג את האונאם אפילו אם יצטרך למכור את אדמתו לשם כך. "אָנְפּוּם, תוּמְבּוּם פּוּרָטְהֶא פּוֹ! אָוַנִי אוֹנָאם אָקֶטֶה וָא!" “!Anpum, tumbum puratthe po! Avani Onam akette vaa” המשמעות היא שאהבה וצער צריכים לצאת מאיתנו. המשמעות של להזמין את אָוַנִי אונאם היא להזמין שמחה לחיינו. 'מי יתן והעונה תתחלף ויהי רצון שליבי יהיה מואר,' –זה העיקרון. זה מצביע על הזמנת תרבות האונאם עם כל מרכיביה לתוכנו. 

האונאם הוא פסטיבל המכיל את הכל. כאשר יורד גשם בלתי פוסק ב-אִידָוַפָּאלִי  (idavappati המונסון מתחילת יוני), אנו אומרים, "אוי, איזה גשם מקולל!" לאנשים נמאס לשבת בבתים או להירטב בגשם. עם זאת, איננו מצליחים להבין כי הגשם אחראי להפיכת הגינות שלנו ליפות והוא שנותן במה לפרחים ללבלב ולפרפרים להתעופף בזמן האונאם. אנו שוכחים שזאת הייתה ברכתו של הגשם אשר גרמה לאדמה היבשה להתעורר ולפרוח. כאשר אנו מסתכלים על הפרחים המלבלבים בגינה, אנו חשים באושר לא מוכר אשר עולה בתוכנו. זה כמו להסתכל בתמונה של אדם צוחק—החיוך יעלה על שפתינו בצורה ספונטנית. כך גם כאשר אנו מתבוננים על תמונה של אדם המתאבל תעציב אותנו בצורה ספונטנית. הבְּהָאוַוה (רגש, גישה) אשר אנו תופסים גורמת לנו להחליק אל אל תוך אותה הבהאווה גם.

אונאם יפה יכול להיולד מהרחם הקטנה של האכזבות והצרות שלנו. תובנה זו צריכה להיות מושרשת עמוק בתוכנו. אז נוכל לקבל את הבעיות הקטנות שלנו בשמחה ושביעות הרצון הנלוות לכאב הלידה. נוכל לקבל זאת עם גישה של קבלת פרסאד.

אומרים שהעצבות תברח אם נצחק בקול רם. באופן דומה, אם נשקיע את המאמץ הנחוץ, אפילו הגורל ישנה את נטיבו. אם נתרגל הבחנה בחיינו, אפילו המוות יפרד מאיתנו. אם אנו עוברים מבית שכור לבית יפה בבעלותנו, האם נרגיש עצובים? באותו אופן, כאשר אנו חיים עם גישה זו, המוות לא יטריד אותנו. אנו נוכל לקבל את המוות עם אותה הקלילות שהנחש משיל את עורו, כפי שאדם עובר מקרון רכבת אחד לאחר, כפי שאדם עובר ממצב עירות לשינה. יהיה ברשותנו את האומץ הזה.

אונאם הוא קריאה לחזור לתרבות ולמורשת שלנו, לחיים כנים, לטוהר הטבע. כפי שצמחים ועצים מוציאים את הפרחים החבויים בתוכם, עלינו לעורר את הטוּב בתוכנו. עלינו לתת מעט מקום לאחרים בחיינו, ולכרוע בפני התודעה האלוהית הפועמת מבעד האדמה הזו והשמיים, וביחד לנסות להפוך כל יום לאונאם. מי יתן ויהיה ברשות ילדיי את הכוח להשיג זאת! יהי רצון והחסד יברך את כולם.

לקריאת המאמר המקורי באנגלית