קטעים ממסר יום הולדתה ה71 של אמה בתאריך 27 לספטמבר 2024 במסר שלה ל-"אמריטוורשם 71" (חגיגות יום הולדתה של אמה) אמה אמרה שבעולם שלנו, המלא בפחד ממלחמות ואסונות טבע, האושר האמיתי עדיין נותר כבחירה בידינו. יחד, נוכל ליצור עולם של שלום ושוויון על ידי הבנת כאבם של אחרים וחיפוש כנה אחר פתרונות.

בתפילה מהוודות ההודיות נאמר: "יהי רצון שכל בני האדם יחיו בשלום. שהמנהיגים ישפטו בצדק. שכל היצורים החיים ימצאו אושר. שהחכמים והנבונים ימצאו סיפוק. שהשמש תזרח והגשם יירד בזמנם. שהאדמה תהיה פוריה. שהעניים ימצאו שגשוג ושחכמים יהיו אמיצים. כך יתמלא העולם כולו באושר." עלינו לשאוף לעולם כזה, להתאמץ ולהתפלל למענו. אך האם זה מה שקורה היום? העולם עובר תקופה קשה, וזה נוגע לכל מקום ולכל תחום.
אמה מרגישה שהיום כל האומות מתחלקות לשני סוגים: אלו שנמצאות במלחמה ואלו שמתכוננות למלחמה. גם המדינות המפותחות וגם המתפתחות מקצות את מרבית תקציביהן לצבירת נשק. אנחנו מומחים בלהאשים אחרים, לבקר ולהרחיק את מי ששונה מאיתנו. גישתנו היא: "אני לא עשיתי שום דבר רע, זה כל האחרים." אף אחד לא מוכן להסתכל פנימה, לבחון את עצמו בכנות ולשנות את דרכיו. כתוצאה מכך, איננו מצליחים לראות את העולם באהבה כלפי אחרים או לכבד את הטבע.
דיונים רבים נערכו על הדרך המסוכנת בה העולם פועל, אך איננו מראים את הערנות הנדרשת כדי לפעול בשיקול דעת. גישתנו היא: "המצב חמור, אבל אין מה לדאוג." מצד אחד אנו מקיימים כנסים גדולים כדי לדון בהתחממות גלובלית ושינויי אקלים, ומצד שני אנו ממשיכים להרוס יערות, הרים ונהרות. אנחנו מדברים על הפחתת פליטת גזים ובו זמנית בונים עוד מפעלים שמזהמים את האוויר, המים והים.
אמנם מדדי התמ"ג הם חשובים, אך הישרדות העולם, הטבע ובריאותה של החברה חשובים הרבה יותר. לכן, יש למצוא איזון במצב זה. גדילת אוכלוסיית העולם הובילה למחסור במזון ולמוות כתוצאה מרעב. המדענים השתדלו למצוא פתרון, וזה נולד מתוך חמלה. אך בסופו של דבר, הפתרון הפך למסחרי. כדי להגדיל את התפוקה, במקום להשתמש ב-5% דשן כימי המותרים, החקלאים החלו להוסיף 25%. כך נמנע הרעב, אך לשם כך התחלנו לאכול רעל. מה שהיה אמור להיות כלי להקלה על רעב הפך לכלי מוות.
כאשר בני האדם מנצלים את הטבע, משתמשים לרעה במדע וטכנולוגיה, מגדילים את הפער בין עשירים לעניים, וכאשר עוולות חברתיות יוצאות משליטה, כאשר נלקחת בחשבון רק נקודת מבט אחת, ורק אותה האמת נתפסת כ"דהרמה" (דרך האמת) היחידה, מצד שני אלו המחזיקים בידע הרחב לעיתים קרובות חוששים להשמיע את קולם. זוהי אדהרמה (דרך השקר). זו אנוכיות. זוהי פחדנות. הבסיס לפחד הוא אנוכיות.
מתוך אי-אנוכיות נובע אומץ לב. שום דבר טוב או חיובי לא יכול לצמוח מתוך פחד. כל מה שטוב נולד מתוך אי-אנוכיות ואומץ לב. אהבה אמיתית נולדת מאומץ לב. ומאהבה זו נוצרת מציאות חדשה, מוארת בטוב. אנוכיות היא פחד. היא חושך. היא שותה את האנרגיה שלנו ומשאירה אותנו ריקים. היא מחלישה אותנו והופכת אותנו חסרי אונים. היא מובילה את האדם והחברה להרס. התשוקה להכרה, לתהילה ולמעמד הופכת את האדם לטיפש.
מידה מסוימת של ריכוז עצמי נדרשת להישרדות, אך הדהרמה צריכה תמיד להישמר. כולנו שואפים להיות אציליים ומכובדים, אך במרדף זה, לעיתים קרובות אנו מתרחקים מעצמנו. במקום זאת, עלינו לנסות למצוא את עצמנו. עלינו להבין את האמת הפנימית שלנו. אם נעשה זאת, כל אחד מאיתנו יהפוך לאצילי באופן טבעי. אם ניראה יפים מבחוץ אך נהיה מלאי ריקבון מבפנים, נגרום לצרות לעצמנו ולחברה סביבנו. כמו כל החלטה אחרת, גם האושר הוא החלטה. עלינו להחליט באופן נחרץ שנישאר שמחים ואמיצים, לא משנה מה יקרה. בין אם נצחק או נבכה – הימים יחלפו.
העולם מורכב מאושר ומצער. הכל יכול לקרות. כשאנו נוטשים את הדהרמה, היא תנטוש אותנו גם כן. נסו לשלב בחייכם תכונות של דהרמה: אהבה, סבלנות, חמלה, אחדות, כבוד למבוגרים, ענווה ומשמעת. עלינו לשאוף להבין אחרים, ללמוד על כאבם ועל בעיותיהם, ולחפש בכנות פתרונות. רק כך נוכל להחשיב את עצמנו כבני אנוש אמיתיים.
יש חינוך לפרנסה ויש חינוך לחיים. חינוך לפרנסה חשוב להצלחה אקדמית וחומרית, אך מה נעשה למען שלוות הנפש? אנו זקוקים גם לחינוך לחיים. החיים אינם תלויים רק בגוף; הם תלויים גם בנפש.
שמחה גדולה יותר מגיעה מנתינת אהבה מאשר מקבלתה, כי אהבה נובטת קודם כל בלבנו. אהבה היא אוצר שכבר יש ברשותנו, אך לעיתים קרובות איננו מזהים אותו. אנחנו נוטים להתעלם מקיומו. זה גם הנשק החזק ביותר, היכול לנטרל אפילו את האויב הקשוח ביותר שלך. אהבה היא החבל היחיד שיכול לקשור אפילו את האלוהים החופשי לנצח. אהבה היא המטבע האוניברסלי, המתקבל בכל מקום ובכל זמן. אהבה לא אמורה להיות חבויה אי שם בכיס האחורי שלנו, היא צריכה להקרין דרך מעשינו.
כשאנו מגשימים אהבה, כל חמשת החושים שלנו הופכים לגשרים לביטויה. אהבה היא התרופה האולטימטיבית לצער, והיא קורת הפלדה התומכת באנשים הבודדים. אהבה היא המדד האמיתי היחיד להצלחתנו בחיים. כל השאר יאבד, אבל אהבה תישאר לנצח. אפילו הזמן אינו יכול למחוק את העקבות שהשאירה האהבה. זו הסיבה שאנו ממשיכים לזכור את המהאטמות הרבה אחרי שעזבו את גופם הפיזי. אנו זוכרים את מעשיהם הטובים וממשיכים בדרכים ובערכים שלימדו אותנו. כמו צב שמשאיר אחריו סימנים בחול בכל מקום בו הוא עובר, כך גם אנו צריכים להשתדל להשאיר אחרינו חותם – זיכרונות טובים – לפני שנעזוב את העולם הזה.
האדם למד לעוף כמו ציפור ולשחות כמו דג, אבל שכח איך ללכת ולחיות כמו בן אנוש. כאשר החברה שקועה בשינה עמוקה, נתונה לבורות ולאגואיזם, כאשר אנשים נרדפים על ידי סיוטים וחיים תחת האשליה שהזיותיהם הן המציאות, אז תפקידם של החכמים, המשכילים והצודקים הוא לקרוא בקול רם ובאומץ: "התעוררו!" בנסיבות כאלה, עליהם להצביע בבירור על החושך כ"חושך" ועל החלומות כ"חלומות", כדי שכולם יוכלו לשמוע את המסר. האומץ וחוסר האנוכיות שמפגינים החכמים במצבים כאלה הם מה שיציל את החברה. מי ייתן ולעולם לא ינטשו ולא יברחו מתפקידם זה.
במקום מלחמות וסכסוכים אינסופיים, מי ייתן וסבלנות, אהבה ופשרה ינחו את גישותינו ומעשינו. במקום האווירה האפלה של מלחמות דת והשמדות עם, נשמע את הקריאה להתרחבות ולחמלה מכל פינה. מי ייתן וכולנו נהיה ערניים בנטישת התשוקה לנצל את הטבע, שכן היא מובילה לטרגדיות הפוגעות בחיינו, ביקירינו, ברכושנו ובכל מה שיקר לנו. מי ייתן וכל אחד מאיתנו יושיט יד לנחם את הסובלים והכואבים. וכך, מי ייתן וכולנו נמצא שלום ואושר.