התקלפות
לאמה נחשפתי שנה לפני שפגשתי אותה. איכשהו מבלי שארגיש או אבין היא לימדה אותי שיעור חשוב, אילצה אותי לעשות את הצעד הראשון לקראת קילוף שכבת ההגנה הראשונה שעוטפת אותי. בשיעור זה הפכתי לכה פגיעה, נחשפתי מבלי להתכוון לכך במודע.
בחור שהכרתי סיפר לי על אמה. תחילה פשוט שמעתי, אח"כ התחלתי להקשיב ולהתעניין בו ובה (בעיקר בו). התאהבתי והתאכזבתי ובכל זאת נשארתי בסביבה. מה גרם לי להישאר במקום שהרגשתי בו לא טוב וכואבת? לא יודעת. או אולי כן... אולי רציתי להרגיש קרובה אליו, ואמה היתה שם בשביל שדרכה ארגיש קרובה יותר, או שמא הוא שם על מנת שדרכו אתקרב לאמה. מעדיפה את האופציה השניה, אבל חושבת שהראשונה כנה יותר.
בעודי מתכננת את מסלולי בהודו, מצאתי עצמי מתכננת הכל כך שאוכל להגיע גם לאמריטפורי. מבחינתי מה שהיה בטוח לגבי המסלול זה שלאמריטפורי אגיע. ואכן, הגעתי.
כבר בדרכי מקולם לאמריטפורי חשתי איך ליבי מתמלא חמלה וכאב, איך גופי כולו מתרגש לקראת המפגש. הייתי מותשת מהמתח שאחז בי, התיק הפך לכבד וההמתנה לתחבורה לאינסופית.
כשהגעתי לאשרם ופניתי להירשם שמעתי ברקע באהג'נים. הצצתי שמאלה מעבר לגלריה, שם ראיתי את אמה יושבת במרכז הבמה ומאות אנשים סביבה. חלקם מחכים לחיבוק, חלקם מתאוששים מחיבוק, חלקם יושבים בקהל ומביטים לעבר הבמה בערגה, חלקם דואגים לסדר במקדש וחלקם דואגים לאמה מנסים להקל עבודתה, מעסים את כתפיה מוסרים את הפראסד ומקריאים בקשות. אמה נראתה כשמש וכולנו השתזפנו לזוהרה.
אז בלי הודעה מוקדמת ליבי השתלט עלי, הרגשתי איך גרוני נחנק ואיך הדמעות מציפות ושוטפות את כולי. קפאתי על מקומי ופשוט בכיתי כמו ילדה קטנה שאיבדה את הבובה האהובה עליה, אותה בובה שלא עזבה לרגע, גם כשהלכה לישון. לא זוכרת את הפעם האחרונה שכך בכיתי לפני איש מלבדי. חשתי איך שכבת ההגנה שטיפחתי מיום היוולדי נסדקת אט אט וזה כאב, זה כאב ועדיין. רציתי לרוץ לזרועותיה וללחוש "הגעתי", אך לא הייתי בטוחה שאני מוכנה לקבל את הדרשן הראשון שלי. לא הבנתי מה קורה לי, למה אני מתרגשת כל כך, למה אני לא מצליחה לשלוט על עצמי או לפחות להזיז עצמי. האמת היא שפחדתי, פחדתי לאבד שליטה, פחדתי להתמסר ולהשתחרר. התמודדתי מול השדים של עצמי.
אחרי זמן מה הגעתי לתור לדרשן, שם חיכיתי מספיק זמן כדי להירגע, מספיק זמן כדי לחזור ולנבור בשאלה, למה אני כאן? מה השיעור שלי? המחשבות השתוללו. מה אמה רוצה ללמד אותי? למה הייתי צריכה לסבול בדרכי לאמה? והנה כמעט תורי, במרחק מספר אנשים מאמה, ליבי מתחיל לפעום בחוזקה כאילו נאבק להשתחרר מחזי. המחשבות שהיו אינם עוד ונהיה לי חם, חם כל כך מרוב האנרגיה העצומה וההתרגשות שאחזה בי. אז אני בוכה, בוכה מכל הלב, הגוף והנשמה, מובלת לאמה, מקבלת חיבוק, ליבי משתתק וממשיכה לבכות, נתלשת מזרועות אמה, מתישבת בצד וממשיכה לבכות. חושבת לעצמי החיבוק היה קצר מידי, רוצה עוד קצת להניח ראשי על חזה ולהירגע, לתת לדמעות להיספג בסארי הלבן ולנשום את ריחה המשכר.
דמותה וחזונה של אמה מלווים את מחשבותי, רגשותי ומעשי בכל מקום ובכל עת, ומתפללת תמיד שחזונה יהפוך למנת חלקה של כלל האנושות. שנאהב את רענו כמונו וללא תנאי.
אף בעת כתיבת שורות אלו ליבי גואה וההתרגשות מציפה את כולי.
Om Namah Shivaya
אסתי
חזרה לדף הבית
החלק שלנו
|
ביקור באשראם של אמה בטוקיו - יפן
יצאתי לנסיעת עבודה לטוקיו. התכנון המקורי (שלי לפחות), היה לראות את אמה בסיור שלה ביפן.
בפועל עד שהדברים קרו, אמה כבר סיימה את הסיור ביפן והיתה בדרכה לארצות הברית.
אז הנה אני ביפן, כמובן שהלכתי לסאטסאנג המקומי! האשראם בטוקיו ממוקם בפרברי העיר, מרחק נסיעת רכבת של 45 דקות. המרחק המנטלי הוא גדול הרבה יותר, כי אם בטוקיו עוד ניתן למצוא דובר אנגלית, הרי שבאיזור תחנת הרכבת של "ניאגי", היה ממש קשה למצוא מישהו שהבין מה זה אשראם או מי זו אמה, או סתם איך מגיעים לרחוב " Momura 1620-1 "...
חבורת נערות שכנראה היו חלק מקבוצת ספורט, ניסו לעזור אבל לא ממש ידעו איך... |
 |
אחרי שהתקשרתי לאשראם הגיע לתחנה מאנש, איש הודי צעיר לבוש בדהוטי, באמצע יפן!
 |
האשראם ממוקם למרגלות גבעה ועליה מקדש בודהיסטי עתיק.
חיים 4 אנשים במקום ורבים נוספים מגיעים להתנדב מדי יום בפעילויות רבות.
אמה מגיעה ליפן כבר שנים אחדות, ויש הרבה מה לעשות.
הסאטסאג היה מוזר ומהנה גם יחד.
איש מלבד מרינה, יפנית שחיה בהולנד לא ממש הבין אנגלית.
היא ניסתה לתרגם.
|
בזמן הבהג'נים התבקשתי לשיר בעברית, אז ניסיתי...
שרתי את השיר שצ'טנה תרגמה לעברית:
כל אדם בעולם, ישן בלי פחד
לפחות לילה אחד, ישן בלי פחד
כל אדם בעולם, יאכל לשובע
לפחות ליום אחד, יאכל לשובע
שיהיה יום אחד, נטול אלימות
אף אחד לא יפצע, או יפגע
כל צעיר ומבוגר, יעזור לעני ולנזקק
לפחות ליום אחד, ישרת ללא תמורה
זה חלומי, זו תפילתי
אהבה היא התשובה, האהבה דרכי
אהבה היא התשובה, האהבה דרכי
כולם ענו ביפנית
הנה תמונה של אמה מהביקור האחרון שלה ביפן, בחודש מאי:
מיגו
חזרה לדף הבית
החלק שלנו |
חוויות מברצלונה
קורה לכם שאתם עושים הליכה בטבע, על איזה הר או באיזה יער, ואתם הולכים לכם, אפופים במחשבותיכם, והמוח לא ממש סופג את מה שהעיניים רואות. ולפתע, אתם עושים מין זום אאוט, וכאילו הרגע הגעתם, אתם מרימים את העיניים, מסתכלים סביב, מתענגים על מה שעיניכם, פתאום, רואות ומשתאים, "וואו, איזה יופי פה...".
זה מה שקרה לי פה, בברצלונה, עם אמה, מספר פעמים בימים האחרונים.
זום אאוט 1
יש לי זוג חברים טובים מאד, הגרים בולנסיה ומתפרנסים מהכנה ומכירה של קרפים בפסטיבלים ובאירועים. הם מסורים מאד לאמה ואוהבים אותה בכל נפשם, אך בגלל העבודה שלהם והעובדה שיש להם ילד קטן, הם לא רואים את אמה, אלא בשלושת הימים שהיא מבקרת בברצלונה כל שנה. הם באים וישנים באוטו שלהם, מחוץ לאולם הספורט בו נערך האירוע של אמה.
מה העניין פה? יש להם שלושה ימים בשנה לראות אמה, הכל כך אהובה עליהם, ומה הם עושים בשלושת ימים האלה? עובדים כמו משוגעים, כ-ל ה-י-ו-ם, מהבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה, בהכנת קרפים.
הם רואים את אמה, אולי, חצי שעה ביום. מקסימום שעה, ביום טוב. כלומר, את הזמן שלהם לשבת ולבהות באמה, כמו שהם היו רוצים, הם מעבירים בעבודה המפרכת שהם עושים כל השנה, הפעם כשההכנסות עוברות במלואן לרשת הסופר מסועפת של פרויקטים הצדקה של אמה.
את אמה הם יראו, בסיכום כולל של שלושת הימים האלה, כשעתיים. וכמוהם יש כל כך הרבה! וכך, פתאום, כשאני שואל את האחראי על המחסן פה בברצלונה, מתי יוצא לו לראות את אמה, והוא עונה לי, בלי שמץ של רחמים עצמיים, "טיפה, מאוחר בלילה, כשמתחיל להיגמר הדרשן", בא לי פתאום הזום אאוט הזה, ודמעות נקוות בעיניי. האולם הענק הזה מפוצץ באנשים שבלי שום בעיה, מקריבים את הזמן שהוא ככל הנראה הכי יקר להם בשנה - להיות עם אמה - בשביל עזרה ושירות לא אנוכיים. וכך גם בטולון, מינכן, מילאן, פריז, שוויץ, הולנד וכו' וכו'.
איזה יופי! איזה נס!
זום אאוט 2
כל יום, בבוקר ובערב, מוקרן הסרטון על הפרויקטים של צדקה של אמה.
אני מכיר אותו ואת הפרויקטים עליהם הוא מדבר, כבר טוב מאד, כך שלא השקעתי בו אפילו טיפה תשומת לב. ואז פעם אחת, כן הסתכלתי על הסרטון. ולמרות שאני מכיר את התוכן, ההעמדה אחת אחרי השנייה, של כל הדרכים בהם אמה, דרך מאמיניה, עוזרת לכל מי שזקוק לה, הרטיטה אותי.
ושוב, זום אאוט, ושוב דמעות.
מה קורה פה, בעצם?
אישה שיצרה ומנהלת בעצמה מפעל צדקה עצום, אדיר, כביר, מפעל שמגלגל סכומים אדירים של כסף מתרומות, בסדר גודל של איזה חברת ענק, בעוד היא עצמה, ישנה על שטיחון, על הרצפה. היא מסרבת לישון על מזרון. ישנה, אני אומר. שעתיים ביום, גג. האוכל שהיא אוכלת הוא הכי פשוט שאפשר. כשהיא אוכלת. אחרי לא יודע כמה שעות של אני לא יודע כמה אלפי חיבוקים. היא לא מאפשרת למאמיניה האוהבים לפנק אותה, כמו שהם רוצים. הם מתחננים להלין אותה באיזה מלון חמישה כוכבים. בטח...
השטיחון עליו היא ישנה, נמצא במלתחה קטנה שהומרה להיות החדר שלה בימים אלו. והאנשים באשראם, שמשמשים כידיה הפועלות של אמה, בחיים לא ישנים פחות משלושה בחדר. גם הבכירים שבהם. הם לא ישנים על שטיחון. הם ישנים על מזרון. על הרצפה.
הזום אאוט הזה, של לראות מחד את ההיקף המדהים של המפעל הקדוש הזה, הסכומים העצומים שנעים בשביל לאפשר אותו, ומאידך את הפשטות וטוהר המוחלטים של אלו המתפעלים אותו. ההיקף העצום, והטוהר, הכוונה הטובה וניקיון הכפיים שאופפים את כל העסק – עוד נס. עוד דמעות.
זום אאוט 3
באירופה, כשמגיע בן אדם שמעולם לא ראה את אמה, הוא מקבל מדבקונת שמדגימה שהוא חדש. פה בברצלונה אפשר לראות די הרבה כאלה. וכמובן ישנם אלפים רבים נוספים שכבר מכירים את אמה ובאים שוב, לקבל את הברכה האוהבת שלה. אני חושב שלתוכנית בברצלונה מגיע הציבור הכי גדול באירופה. גם אם לא, יש פה מלא אנשים.
הם עומדים שעות בתור לקבל את הכרטיס שנותן להם את המיקום בתור. אחר כך הם יחכו שהתור שלהם יגיע, שוב הרבה זמן, ואז ייעמדו בתור לחיבוק עוד איזו חצי שעה עד שיגיעו לזרועותיה של אמה. אני מתל אביב, אבל אני גר בספרד כמה שנים. פחות או יותר מדובר באותם אנשים.
אתם קולטים את זה? אנשים שאף פעם לא פגשו את אמה עומדים שעות על שעות, עד מאוחר מאד בלילה, לקבל חיבוק ממישהו שהם אף פעם לא פגשו. בעולם כל כך ציני, כל כך עמוס בהגנות עצמיות, קורה דבר כזה. מבחינתי, שוב מדובר בנס.
והניסים האלה. הם כל כך יפים, כל כך מבשרי טובות. והם, כמקבץ צפוף של ניסים, מביאים אותי לזום אאוט נוסף (אחרון...): איזה מזל יש לי להיות במקום כזה, לקחת חלק בדבר כל כך טהור, כל כך יפה. בעולם שנראה שהוא בנוי להוציא את הרע מהאדם, את התחרותיות, האנוכיות וההישרדות, אני מוצא את עצמי במקום בו היופי, החוסר אנוכיות, ההקרבה עצמית, הטוהר, הרצון הטוב וכן, האהבה, הם אלו שצפים ועולים באדם. איזה מזל יש לי להיות במקום שמעודד את החלק הזה שבאדם, להיות החלק המוביל ומנחה.
באווירת הזום אאוטים הזאת, זה אמור להוביל אותי, שוב, לאיזה זום אאוט על מי זאת באמת האישה הזאת, שעומדת במרכז כל היופי הזה. מה זה המעיין הבלתי נדלה של אהבה ששופע ממנה לכל עבר. אבל הזום אאוט הזה גדול עליי. אני אפילו לא מנסה. אני פשוט יושב לידה, ומנסה כמיטב יכולתי המוגבלת להיות פתוח ולקבל קצת מהחסד הבלתי נגמר שנובע ממנה.
ש.
חזרה לדף הבית
החלק שלנו |
יומן מסע של יהודית ק.
חברים יקרים, אני עוברת חוויות מרגשות ביותר באשראם של אמה, קיבלתי ממנה חיבוק והרבה יותר מכך, והרגשתי רצון עז לשתף אתכם אבל נלך לפי הסדר.
אני כאן כבר יומיים ועדיין מנסה לקלוט את המקום הענק הזה.
יש כאן כמה בנייני ענק רבי קומות המאכלסים כ-3,000 אנשים! אני מתאכסנת בחדר שמיועד ל-4 נשים ומזכיר לי את האכסניות המוזנחות שבהן לנתי בטיולים השנתיים בימי התיכון.
על מיטת ברזל מונח מזרון קשה ביותר. יש לי קרע בגיד כתף שמאל ועקב קשיות המזרון התעוררו כאבים עזים ולא הצלחתי כמעט לישון. בוקר החלטתי לעזוב את האשראם מבלי לחכות לחיבוק מאמה. למזלי הטוב, שני חברים שכנעו אותי לא לנסוע ולתת לעצמי הזדמנות לבדוק את הנושא. אחה"צ הגיע הפיצוי - אמה הגיעה למקדש (אי אפשר לדעת מראש מתי היא מגיעה) ועמדתי בתור לקבל ממנה חיבוק.
חוויה כל כך מרגשת!
מרוב שהיא מרגשת הייתי באווט באותו הרגע. זכרתי רק שבזמן שהיאד חיבקה אותי היא לחשה באוזניי (בעברית!):קרובתי, קרובתי(מספר פעמים).
בהמשך היה במקדש ערב שירה מדהים ביותר.
כ-10 נגנים וזמר שרו ונגנו על הבמה, כשאמה מובילה את השירה -
זה נשמע באוזניי כמו גן עדן, איזו חוויה עוצמתית!
בלילה שוב לא הצלחתי לישון מעוצמת הכאבים בכתף. בבוקר החלטתי שאם לא ימצא לי מזרון יותר רך אעזוב את האשראם.
ואז החלו לקרות כל הנסים! מצאתי מישהו ששלח אותי למישהו ונמצא לי מזרון יותר רך וגם כרית נוחה. משם רצתי למקדש לעמוד בתור לקבל חיבוק מאמה, רציתי הפעם להיות במודעות מלאה ולחוות באופן מלא את המפגש, מה שקרה שם היה כל כך מדהים שאפילו החסידים הוותיקים שלה, אותם שיתפתי לאחר מכן, היו נפעמים ולא הפסיקו לברך אותי על כך שבורכתי. אז הנה מה שקרה.
הגעתי למקדש שבו הושמעה מוסיקה שמיימית, שאגב, מושמעת בכל רחבי האשראם הענק, והיא נמשכת כל עוד אמה מחבקת, גם אם זה יקח שעות ארוכות. החלטתי לספר לאמה, באמצעות הממונה על הסדר שלידה, על הכאבים בכתף שלי ולבקש ממנה רפוי. כשהגיע תורי, היא חיבקה אותי ואז התקרבה אלי האישה ולחשה לה במליאלאם (שפת קרלה) את העניין. אמה הביטה לתוך עייני בדאגה עמוקה והחלה ללטף את כתפי השמאלית שוב ושוב תוך שהיא אומרת דברים במליאלאם לעוזרתה.
לאחר מכן חיבקה אותי שוב בחוזקה והצמידה אותי לחיקה מספר פעמים, תוך שהיא לוחשת שוב באוזני מספר פעמים בעברית: קרובתי, קרובתי...( כמעט בכל שפה היא יודעת מספר מילים, אותן היא לוחשת תוך כדי החיבוק, לאחר שאחד העוזרים מברר את שפת המחובק). בתום החיבוק נוהגת אמה לתת בידי המחובק ממתק עטוף שנקרא PRASAD(מתנה קדושה).
לעתים כשהמפגש מתארך מעבר לחיבוק, כשהיא מחליפה מספר משפטים, היא נוהגת לתת גם פרי, וזה מה שהיה איתי. היא שמה בידי את הממתק ואז לקחה גם בננה ושמה בידי, תוך שהיא אומרת דברים לעוזרתה. העוזרת אחזה בידי, הובילה אותי בתוך ה המון, תוך שהיא מתרגמת לי את דברי אמה. אמה אמרה שבמהלך הטיול שלי אשים צאוורון רפואי על הצוואר וביקשה מעוזרתה להושיב אותי למרגלותיה, צמוד לכסאה!
חברים,אני לא יודעת כמה מכם חוו את החווייה של קבלת חיבוק מאמה,
אלו שחוו זאת בוודאי יודעים שלאחר קבלת החיבוק, העוזרים מוציאים מייד את המחובק מחוץ לתור כדי לאפשר לאלפי הממתינים בתור להגיע לשבריר שנייה לאמה. והנה אני, מובלת אחר כבוד, לתוך המעגל הגדול של חסידיה הוותיקים ועוזריה שיושבים למרגלותיה, לשבת הכי קרוב אליה, צמוד לכסאה!
אני מניחה שהיא רצתה שאספוג מהאנרגיה שלה, לצורך ריפוי הכתף שלי, וזה מה שהיה. לאחר כ-5 דקות הכאב נעלם כמעט לחלוטין! הייתי כל כך נרגשת, בכיתי ללא הפסק. ישבתי כך כחצי שעה (רציתי לפנות מקום לאחרים),
איזו אישה מדהימה!
כל כך הרבה אנרגיה, אהבה וחמלה יש בה. הבטתי בה וראיתי את העוצמה שיש בה, היא מחבקת אלפי אנשים, הרבה פעמים מפגש כזה אורך 20-26 שעות והיא לא קמה ממקומה עד אחרון העומדים בתור! מסביבה עומדות מספר עוזרות שמנגבות את זיעתה, מפזרות עלי בושם, מושיטות לה מים וכו', היא לא קמה, היא מחבקת ומחבקת ללא הפסק, אומרת דברי נחמה, אהבה. איזו אישה מדהימה,
כל כך הרבה אהבה,עוצמה ונתינה!
בזה לא הסתיים המפגש שלי איתה. לאחר שהסתיים המפגש של הקבלה, פיניתי את מקומי והלכתי לעמוד בתור אחר. זה תור הנתינה. בתור הזה עומדים כל אלה שרוצים להגיש לאמה את ה-PRASAD שאותו היא מגישה למחובק. לכל אחד יש 1.5 דקה לעמוד לצידה, וכשהיא מחבקת את העומד בתור, שמים בידה את הממתק. זהו סוג של נתינה לאמה, עזרה לנתינה שלה לאחרים. חברים יקרים, אני נרגשת עד בלי די, יקח לי עוד זמן לעכל ולהפנים את החווייה המדהימה.
רציתי לחלוק איתכם את החווייה, אתם הלא שותפי למסע!
OM NAMA SHIVAYA.
חזרה לדף הבית
החלק שלנו
|
